<h1>האורה לרש"י ח"ב סימן א'</h1>
<h2>דף ח.</h2>
ולבסוף אותן שבעת הימים היו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה הוא באותן הימים, אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום וטובלת לערבו של יום שני. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום, או יום כנגד שנים עד סוף אחד עשר יום, ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבוא, ונוהגת בעצמה דין שאר נדה, משהיתה יוצאה מן האחד עשר יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה מסיני הן במסכת נדה, ואם היתה רואה שלשה ימים רצופין באותן אחד עשר יום, בין בתחילה בין בסוף, זו הוא זבה גמורה, ותשב עליהן שבעה נקיים דבר תורה מיום שפוסקת לראות, וכשהיתה מונה שבעה נקיים אם ראתה באמצע השבעה או בסוף השבעה סותרת כל מה שלפניהם ומתחלת למנות מכאן ואילך. וכן כל ימיה אם לא הפסיקה להשלים ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה, כמו שמפורש למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל שבעה, מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחומר הזבה שכשרואה שלשה ימים רצופין יושבת שבעה ימים רצופין מה שאין כן בנדה, שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שבעה טובלת לערב, ועתה פירשתי אחד עשר יום שבין נדה לנדה וימי זבה כדין תורה.
